העצמה קוגניטיבית - מה עוצר אותנו?

מאת נועם מרקוביץ

הבה נדמיין ביחד את המצב הבא - בשעה טובה נולדה לך בת בכורה, רוני, שהתפתחה להיות ילדה למופת ,והנה, הגיעה העת והיא התחילה ללכת לבית הספר היסודי. אתה רוצה שלרוני יהיו את כל הכלים הדרושים להצלחה ולמימוש מלוא הפוטנציאל הגלום בה ולכן אתה שולח אותה למיטב החוגים ותוכניות ההעשרה השונות - לימודי פסנתר לפיתוח קואורדינציה, חוג ציור לפיתוח היצירתיות, לימודי העשרה בחשבון לפיתוח היכולות המתמטיות, לימודי אנגלית לפיתוח יכולות השפה וחוג משחקי חשיבה לפיתוח יכולות החשיבה. אתה מרגיש מרוצה שאתה מעניק לרוני את האפשרות לרכוש את כל הכלים הנדרשים להצלחה. אך יום אחד, אתה קורא בעיתון כי יש עכשיו כדור שאפשר לקחת, שמגביר פלאים את יכולות הריכוז וכך הילד מצליח ללמוד אפילו טוב יותר. אתה מוצא את עצמך מתלבט - לא הייתה לך בעיה לשלוח את רוני לכל החוגים האפשריים ולדרוש ממנה להתאמן כל יום, ואתה כל כך רוצה שיעמדו בפניה כל האפשרויות להצליח, אז האם לתת לה את אותו הכדור? האם אתה מוכן לתת לה משהו שייתכן שישפיע על התפתחות המוח שלה? אבל, האם ואיך בעצם זה שונה מכל החוגים שאתה שולח אותה? מצד אחד, אתה נרתע מפעולה שגורמת לשינויים במוח של בתך, אבל מצד שני, הלא גם החוגים בהם היא משתתפת נועדו לשנות ולשפר את התפתחות מוחה? מדוע אם כן אתה נרתע מכדורים ונלהב מהחוגים? מה ההבדל העקרוני משינוי ישיר ע״י פעולה כימית לשינוי עקיף באמצעות גירויים חיצוניים מכוונים?

אותו כדור המשפר את יכולות הריכוז, הינו דוגמה לתחום הנקרא ״העצמה קוגניטיבית״ (cognitive enhancement). במשך השנים, עם התפתחות מדעי הרפואה והפסיכיאטריה, פותחו תרופות שונות שמטרתן הייתה טיפול במחלות פסיכיאטריות כגון הפרעות קשב או זכרון. עם זאת, בשנים האחרונות החלה תופעה של שימוש בתרופות אלה על-ידי אנשים בריאים, וזאת כדי להגביר ולהעצים את היכולות הקוגניטיביות שלהם. תופעה זו נקראת העצמה קוגניטיבית. בכדי לנסות להבין את היקף התופעה, מגזין Nature ערך סקר בשנת 2008, בו השתתפו 4001 אנשים מ-60 מדינות שונות (Maher, 2008). בסקר, נשאלו המשתתפים אודות שימוש בשלוש תרופות ספציפיות - ריטלין, תרופה הנועדה לטפל בהפרעות קשב וריכוז אך ידועה בקרב סטודנטים כמסייעת ללמידה; פרוביגיל, תרופה הנועדה לטפל בהפרעות שינה אך משמשת באופן בלתי רשמי להתגבר על תשישות; וחוסמי בטא, המשמשים לטיפול בהפרעות בקצב הלב אך משמשים גם כנוגדי חרדה. אחד מכל חמישה משיבים על הסקר ענה כי השתמש בלפחות אחת מהתרופות למטרות שאינן רפואיות, כלומר לשיפור הריכוז, המיקוד או הזכרון.

התרחבות השימוש בהעצמה קוגניטיבית מובילה לשאלות אתיות חשובות כגון האם השימוש בה ייצור תחרות לא הגיונית בקרב ילדים, האם התחרות תגדיל את הפער בין משפחות בעלות אמצעים למשפחות חסרות אמצעים, ועוד שאלות רבות ומגוונות. כנראה שבעקבות כך, עמדותיהם של אנשים בנוגע לשימוש בעזרים להעצמה קוגניטיבית חלוקות. בסקר הנערך במגזין Maher, 2008) Nature), המשתתפים נשאלו אודות עמדותיהם בנוגע לשימוש בעזרים להעצמה קוגניטיבית. אמנם כ-%80 מהמשתתפים ענו כי לדעתם יש לאפשר שימוש בעזרים כאלה למבוגרים בריאים החפצים בכך, אך %86 מהמשתתפים ענו שיש להגביל את השימוש בעזרים אלה בילדים בריאים מתחת לגיל 16. בסקר הנוכחי, זיהו מספר גורמים עיקריים לדאגה בשימוש בהעצמה קוגניטיבית. מכיוון שעדיין לא ידוע האם שימוש בתרופות אלה בקרב אנשים בריאים יכול לגרום לנזקים בטווח הארוך, לצורך הדיון הבה נניח שלא קיים נזק בשימוש בתרופות אלה. אחת השאלות האתיות המרכזיות שעלו בסקר, בה ארצה להתמקד, הינה הדעה שמדובר בשחיקת האופי ובשימוש ברמאות להשגת מטרות ושיפור ההישגים. כאשר יציבו בפניהם את האפשרות להשתמש בעזרים להעצמה קוגניטיבית, מרבית האנשים יתהו כנראה כיצד הדבר ישליך על המידה בה אפשר יהיה לזקוף לזכותם את הישגיהם אם באמת יעשו שימוש באותם עזרים. מרבית האנשים יתהו האם לא מדובר למעשה ברמאות, כך שבאופן דומה לסטרואידים בתחרויות ספורט, שימוש בהעצמה קוגניטיבית, לצורך הצלחה בלימודים לדוגמה, אינו ישקף את יכולתיהם ולכן אין לזקוף את הצלחתם לזכותם.

כעת, בואו נחזור לדוגמה של רוני ולעמדה הרווחת שיש להגביל את השימוש של עזרי העצמה קוגניטיבית בקרב ילדים וננסה לחשוב על זה קצת יותר לעומק. אין לנו בעיה לשלוח את הילדים שלנו לחוגים ותוכניות העשרה שיפתחו את היכולות הקוגניטיביות שלהם. מדובר למעשה בהשפעות סביבתיות המנסות לסייע לילד לממש את הפוטנציאל הגלום בו. אך מהן למעשה אותן השפעות סביבתיות? אנו רגילים לשמוע את השאלה מה משפיע על ההתפתחות, סביבה או תורשה, אבל האם עצרנו רגע לשאול - איך למעשה סביבה יכולה להשפיע על ההתפתחות? אם נצא מתוך נקודת ההנחה המדעית המטריאליסטית, שכל מי שאנחנו, כולל התכונות והיכולות שלנו, למעשה מגולם בחומר - במוח או במנגנונים הביולוגיים שלנו, בכדי שלסביבה תהיה השפעה על פיתוח היכולות שלנו, היא חייבת להשפיע על מבנה או תפקוד המוח ומערכת העצבים שלנו, בדרך כזאת או אחרת. תגלית מדעית מהשנים האחרונות ,אודות מנגנון האפיגנטיקה, תומכת בטענה זו והבנת המנגנון מסייעת אט אט להסביר כיצד יכולה להגרם השפעה כזו של הסביבה על התפתחותנו ועיצוב דמותנו. מנגנון זה מסביר כיצד שונות בחוויות הסביבתיות המוקדמות קשור לשינויים בביטוי ובתפקוד הגנטי, אשר בתורו יכול להשפיע על המבנה והתפקוד המוחי והביולוגי, ושינוי זה נשאר בבגרות כך שהוא נותר מעבר לאירוע הסביבתי הספציפי (להרחבה ראו Meaney, 2010). כלומר, השפעות סביבתיות, מעצם הגדרתן כהשפעות, חייבות להשפיע על מערכת העצבים בדרך כלשהי. אך ככל הנראה שלא נתקל באף אדם שיחשוב ששליחת ילדים למסגרות העשרה בילדות הן רמאות ולא מייצגות את יכולותיו האמיתיות של הילד. עם זאת, נראה כי זוהי הדעה הרווחת בנוגע לעזרים להעצמה קוגניטיבית, שגם הם בתורם משפיעים על המוח, אך באופן ישיר וברור יותר. נשאלת השאלה אם כן, מה באמת ההבדל בין ההשפעה הסביבתית לבין ההשפעה הכימית הישירה?

לשאלה זו אמנם אין עדיין מענה חד משמעי, אך בהנחה שקיימת אפשרות שלא קיים הבדל מעשי בין השפעה כימית להשפעה סביבתית, מדוע רווחת רתיעה של הציבור מהתערבות כימית במוח? חשוב לשאול את עצמנו שאלה זו בכדי לנסות להבין האם המחסומים שלנו המונעים מאיתנו לקיחת עזרי העצמה קוגניטיבית מגובים בטיעונים לוגיים, או שאולי למעשה מדובר בנורמות חברתיות בלבד? ניתן לקחת כמקרה בוחן את תדירות השימוש בתרופות אנטי-דכאוניות בקרב האוכלוסיה, אשר גדל משמעותית רק בשני העשורים האחרונים. בין השנים 1988-1994, כ-%2 מהאוכלוסיה בארה״ב דיווחו על שימוש בתרופות מרשם אנטי-דכאוניות במהלך החודש האחרון, ואילו בין השנים 2005-2008 כבר %11 דיווחו על שימוש בתרופות מרשם אנטי-דכאוניות במהלך החודש האחרון (2011 , National Center for Health Statistics). כלומר, פי 5 יותר אנשים משתמשים (או מדווחים על שימוש) בתרופות אנטי-דכאוניות. בין אם מדובר ביותר משתמשים או ביותר מדווחים, אין ספק שניתן להסיק מכך שהשימוש בתרופות משפרות מצב רוח נהיה מקובל יותר מבחינה חברתית. האם ייתכן כי זהו גם מחסום עיקרי בשימוש בעזרים להעצמה קוגניטיבית? ואם כן, האם ייתכן ונראה שינוי דומה לזה שקרה בשימוש בתרופות אנטי-דכאוניות במהלך השנים הקרובות?

השימוש בתרופות לטיפול בהפרעות קוגניטיביות לטובת העצמה קוגניטיבית נמצא רק בראשיתו אך הוא צובר תאוצה. בעקבות כך, עולות שאלות רבות, חלקן נוגעות לבטיחות השימוש בתרופות אלה, ואחרות נוגעות לאתיות שבשימוש בתרופות. שאלות אלה הינן שאלות חשובות שאנו חייבים לשאול את עצמנו. אחת השאלות האתיות המהותיות העומדות בבסיס שאלת השימוש בהעצמה קוגניטיבית הינה האם כאשר אנו נעזרים בהעצמה קוגניטיבית אנחנו נשארים אנחנו, והאם באמת ניתן לזקוף את ההישגים שהשגנו בזכותה, לעצמנו. מכיוון שמדובר בשאלה מהותית, אנחנו צריכים להזהר כאשר אנחנו עונים עליה, לנסות להסיר מעלינו נורמות חברתיות ולחשוב האם לקיחת כדורים, השפעה כימית ישירה על המוח להגברת היכולות הקוגניטיביות, למעשה שונה באופן מהותי מהשפעה סביבתית, כגון תוכניות העשרה, דרך מנגנונים עקיפים על היכולות הקוגניטיביות שלנו?

ייתכן והתשובה גלומה בחזרה לדוגמת הסטרואידים בתחרויות הספורט. מדוע אסור למעשה השימוש בסטרואידים? השימוש בהם מביא את הספורטאי ליכולות שלא ניתן להגיע אליהן באופן טבעי, ולכן מדובר ברמאות. קיימות בפני הספורטאים דרכים טבעיות לפתח את יכולתיהם הפיזיות, כגון אימון, אך כנראה שקיים גבול עליון ליכולות פיזיות אשר יכולות להתפתח באופן טבעי, אותו הסטרואידים מאפשרים לעקוף. במקרה שלנו, האימון לפיתוח יכולות, ה״אופן הטבעי״, הוא השכלה - חוגים, תוכניות העשרה, חשיפה לספרים, גירוי המחשבה ועוד. לכן ,השאלה הנותרת הינה האם העזרים להעצמה קוגניטיבית יובילו אדם ליכולות קוגניטיביות כה גבוהות שלא ניתן להגיע אליהם בעזרת השקעה בסביבה ההשכלתית של הילד, ובתשובה, טמונה אולי המסקנה האם שימוש בהעצמה קוגניטיבית אינו נאמן לעצמנו וליכולותנו, ובכך, מהווה רמאות.

בביליוגרפיה:

Maher, B. (2008). Poll results: look who’s doping. Nature, 452(7188), 674–5. ‏

Meaney, M. J. (2010). Epigenetics and the biological definition of gene x environment interactions. Child Development, 81(1), 41–79.

National Center for Health Statistics US. (2011). Health, United States, 2010: With special feature on death and dying.