זיכרון

מאת ניצן עוזיאלי ואדם כנרי

זכרון הוא מרכיב יסודי בחוויה האנושית. אנו מושפעים רבות מהזכרונות שלנו באפנים רבים: קבלת החלטות, רגשות ודעות, שלכולם יתכנו השפעות פסיכולוגיות אשר יכולות לפגום באורח החיים באופן אקוטי.

מתוך כך מתקיים מחקר רב שנוגע לזכרון. בשנים האחרונות פותחו תרופות המקנות יכולת השפעה הן על יצירת זכרונות חדשים והן על הקישור הרגשי אליהם. למשל,[1]propranolol היא תרופה בה משתמשים על-מנת לעמעם זכרונות כניסיון בטיפול ומניעת פוסט-טראומה[2].

תרופות מעין אלה, אשר פותחו על מנת לתת טיפול רפואי, יכולות להיכנס לשימוש בהקשרים רחבים יותר, כגון מחיקת זכרונות ספציפים. על כן אנו נדרשים לחשוב על ההשלכות האפשריות של מחיקת זכרונות ושינוי הזכרון באופן כללי. מתי ובאילו מקרים ניתן להשתמש בתרופות שכאלה והאם השימוש יכול להתבצע על פי שיקול דעתו של הפרט בדומה לשימוש בתרופות ללא מרשם, או רק כחלק מטיפול רפואי? באיזו מידה מניפולציות שכאלו ישפיעו על התנהגות החברה והפרט בה, והאם יש לנו את היכולת להחליט אילו זכרונות חשובים?

במקרים מסוימים אנו מרגישים כי זכרון מסוים מגביל אותנו והיינו שמחים להיפטר ממנו ובמקרים הפוכים יתכן והיינו רוצים לוודא כי אירוע מסויים יחקק בזכרוננו לעד. עם פיתוח האמצעים והידע על תהליכים קוגניטיביים יתכן ונגיע ליום בו נוכל לשלוט בזכרונותינו. בהנחה ומצב זה יתקיים עולה השאלה האם לנו כבני אדם יש את היכולת להחליט, עבור עצמנו, אילו זכרונות חיוניים לנו ואילו לא. דוגמא טובה לכך היא אירוע אשר יכול לגרום ל-Post Traumatic Stress Disorder PTSD)). עובדה היא כי לא כל מי שחווה אירוע טראומתי אכן מפתח PTSD ולכן נשאלת השאלה האם מחיקת זכרון שעלול לגרום לכך היא לגיטימית, בהינתן האפשרות שלא תתפתח הפרעה פסיכולוגית. מן הצד השני שכחה היא אלמנט חשוב בחיינו. למשל, כאשר אנו נפגעים מחבר, הזמן שעובר והחלשות זכרון האירוע עוזרים לנו להמשיך הלאה ולסלוח. פגיעה בכך, על-ידי בחירה להשאיר את הזיכרון חי, יכולה לפגוע ביכולתינו לבצע את הפעולות הנ"ל. כך נאבד את הקשר החברתי עם אותו אדם אף על פי שבאופן טבעי הכעס היה שוכך והקשר היה נשמר.

במחשבה נאיבית ניתן לומר כי כדאי לזכור הכל. בפועל, אנשים בעלי יכולות זכרון יוצאות דופן חווים מגוון רחב של בעיות שהן תוצאה ישירה של כמות המידע. זכרון מדויק מאוד יכול לפגוע ביכולות זיהוי שכן בני אדם משתנים באופן רציף ותשומת לב לשינויים קטנים שכאלה פוגמת ביכולת זו[3]. כמו כן, זכרון שכזה יכול לפגוע ביכולת הבנת משמעות נסתרת של משפטים מאחר והבנה כזו דורשת מידת מה של התעלמות מהמילים עצמן והתעמקות במשפט הכולל. כלומר, על מנת לנהל זכרון יש צורך לבחור מה לזכור ומה לשכוח. מכיוון שאנו נדרשים לשכוח או לזכור כל הזמן, יתכן שנפתח הרגלים שונים לסוג הדברים שנבחר לזכור או לשכוח. על כן, אדם אשר יפתח תבנית בחירה קבועה יקבע את מחשבותיו מרגע היווצרות התבנית ובכך יקטין את יכולתו להיפתח לכיוונים חדשים. במקרים קיצוניים, שהם בפועל מקרים קיצוניים של הטיית אישור, אדם יכול ליצור לעצמו עולם שבו הוא זוכר רק את הדברים שמתאימים לתפיסת עולמו, ואינו יכול להכיל דברים מחוץ לו. כלומר, האדם יצר לעצמו מציאות מדומה שבה הוא חי. כמובן, הבעייתיות ביכולת בחירת הזכרונות אינה מתבטאת אך ורק במקרי קיצון. מכיוון שאנו לא יודעים את העתיד, אדם לא יכול לדעת איזו אינפורמציה תהיה מועילה בעתיד, גם אם בנקודת הזמן הנוכחית היא פוגענית ומטרידה. באותה מידה, יתכן שזכרון שמאוד חשוב לנו, יתברר כמשקולת וכנטל.

מעבר לפן האישי שהוצג ישנן גם השלכות חברתיות למחיקת זכרונות. אם נניח כי אדם יוכל לשלוט בזכרונותיו ולמחוק זכרונות שאינם רצויים, נצטרך להתמודד עם שאלות נוספות. למשל, אדם שמבצע פעולה לא מוסרית יוכל למחוק את הזכרון של המעשה, ובכך להפטר מההשלכות הרגשיות של מעשה שכזה. מרכיב חשוב בתהליך קבלת ההחלטות הוא האלמנט המוסרי של ההחלטה, התוצאות האפשריות שלה, והעובדה שאצטרך להתמודד עם תוצאות אלו. בהינתן האפשרות למחוק זכרונות, במקרה הצורך נוכל להיפטר משיקול זה. זאת מכיוון שניתן יהיה למחוק מהזכרון את דבר ביצוע הפעולה ובכך לבטל את העול הרגשי שישאר לאחריה. עכשיו, כשתחושת האשמה יוצאת מהתמונה, יתכן כי מלכתחילה יהיה לנו קל לשכנע את עצמנו שהפעולה מוסרית, אף על פי שהיא לא, או שנבין שהפעולה אינה מוסרית, אולם מכיוון שאין אנו נושאים בתוצאות הפסיכולוגיות כגון אשמה, ותחושת חרטה, נבצע אותה בכל זאת. אם כן, מצב זה מוציא לחלוטין את אלמנט המוסר מתהליך קבלת ההחלטות.

בעיה אפשרית נוספת של מחיקת זכרונות הינה הכח שינתן לאנשים להיפטר מרגשות שליליים. בעקבות זאת תווצר חברה שלא מכירה בזכרונות רעים, וברגשות המלווים אליהם. כאשר אנו חווים ארוע המעורר רגשות שליליים, אנו לעיתים רוצים להפטר מן הרגשות הללו. פתרון אפשרי לסילוק הרגשות הוא על-ידי מחיקת זכרון הארוע. אדם כזה, הינו בן אדם שאינו מכיר ברגשות שליליים. בעולם שבו מחיקת זכרונות כאלו היא הנורמה, תיווצר חברה שאינה מכירה כלל רגשות כאלו. בחברה שכזו, לא יתאפשר לאדם להחזיק ברגשות שכאלו ממספר סיבות. תחילה, החברה שסביבו תוקיע אותו מתוכה, מאחר שאיזה בן אדם ירצה להמשיך ולחוש ברגשות רעים כאשר אין בכך כל צורך, מכיוון שניתן למחוק את הזכרונות הללו בקלות ולהתחמק מהרגשות הרעים המלווים עימם? שנית, אדם כזה ירגיש מבודד, אנשים אחרים לא יוכלו להרגיש אמפתיה כלפיו מכיוון שאף אחד אחר לא מכיר את הרגשות הללו. ועל כן, אדם בחברה זו יאלץ להיות בודד, או להפטר מהרגשות על ידי מחיקת הזכרונות.

התעסקות עם זכרונות היא דבר מורכב, הכוללת השלכות על כל פן של חיינו, הן מבחינה אישית והן מבחינה חברתית. לדעתנו, התעסקות זו טומנת בחובה סיכונים רבים, אשר השלכותיהם חמורות בהרבה מהיתרונות שניתן להשיג. החברה אינה יכולה ללכת בכיוון זה שכן השינויים האפשריים כתוצאה משינוי זכרונות יביאו לחברה פחות מוסרית. איננו שוללים על הסף התערבות חיצונית בזכרונות, אך התערבות שכזו צריכה להיעשות רק במקרי קיצון, למשל PTSD, ובמידה מועטה ככל שניתן. זכרון הוא יסוד חשוב מאוד בהוויה האנושית המוכרת לנו ושינוי במרכיב יסודי שכזה יגרור שינוי מהותי במין האנושי.

ביבליוגרפיה:

1. "Propranolol Oral: MedlinePlus Drug Information." 2008. 19 Jul. 20141 <http://www.nlm.nih.gov/medlineplus/druginfo/meds/a682607.html>

2. "Propranolol a Promising Treatment for PTSD - Medscape." 2010. <http://www.medscape.com/viewarticle/729444>

3. Luria, Aleksandr Romanovich (1987). The mind of a mnemonist: a little book about a vast memory. Cambridge: Harvard University Press. ISBN 0-674-57622-5